Barielle Aura Angora

אני חושבת שמצאתי את החרדל האולטימטיבי. "אולטימטיבי", אני אומרת, כאילו שהיו לי אינספור לקים חרדליים "לא אולטימטיביים". אבל אין זה נכון - לא היו לי לקים חרדליים מעולם, ו Aura Angora שלפניכם הוא הראשון.  אבל אני עדיין מתעקשת על אולטימטיבי. גם כי הוא הראשון, גם כי הוא נאמן לגוון של ממרח חרדל אמיתי, וגם - ואולי כאן טמונה גדולתו - כי מדובר בלק הכי אדג'י שכנראה אי פעם היה לי, ולראיה - אנשים כל הזמן רוצים "לנקות" לי את האצבעות ממנו כי הוא פשוט נראה מטונף. אולטימטיבי אמרתי? אוסיף לכך נהדר, מופלא, גאוני.

להשיג בטראנסדיזיין ב $3.80 לפני משלוח.

הנה כמה תמונות רגילות -

ואפילו קולאז' מבולגן יש:

ובלי קשר ללק - בדיוק ביומה הראשון של השנה החדשה הבלוג ציין יום הולדת שנתיים. "מה בבקבוק?" איננו בלוג שאוהב חגיגות, ולכן לא הוקדש פוסט מיוחד לרגל האירוע, במיוחד לא על רקע חגיגות השנה החדשה, שגם ככה היו מספיק מגעילות ודביקות. אז אני לא רוצה איחולי מזל טוב ושאר גועל נפש שאתם יודעים להנפיק אוטומטית באירועים ממין זה (את זה תעשו בבלוגים שלכם כפי שאתם עושים כבר ממילא). למה אני בכל זאת מספרת לכם את זה? אני לא לגמרי יודעת. יכולתי באותה מידה להשתיק את העניין ואף לקלקן לא היה שם לב. עם זאת, הנושא מעלה בי הרהורים שונים ומשונים: אני כבר שנתיים כותבת על לקים, מה שאומר שאני כבר שנתיים בקשר אתכם, וכל העניין הזה - על אף שמשעשע לפרקים - לא ברור לי. אני לא מכירה אתכם אבל מעמידה פנים שכן, אתם לא מכירים אותי אבל נדמה לכם שכן, אתם מסכימים אתי או לא מסכימים איתי שנתיים, מתלוצצים עמי או עליי, נוזפים בי או ננזפים על ידי שנתיים תמימות. אנחנו בחלופת אינפורמציה מתמדת, מתחזקים קשר הדוק מאוד של תגובות, ואני שואלת את עצמי - עד מתי כל זה ימשך? ולשם מה בעצם? ולמה? 

הרבה בעלי בלוגים נוהגים לברך את קוראיהם כאשר הבלוג שלהם חוגג איזושהי נקודת ציון, אבל אין לי שם מילת ברכה אליכם, לקלקני כלום שלי. אתם די צפויים רוב הזמן, יותר משעממים מאשר מרתקים, מגיבים בדיוק כמו שמצופה מפוסטמות שצורכות תכני לייפסטייל- ג'אנקסטייל, ובאופן כללי אין בכם שום דבר מיוחד. "הכרתי המון אנשים מקסימים" זה לא משפט שאני יכולה לומר כאיזשהו סיכום תקופתי או בכלל ביחס לבלוג זה. למה בכל זאת אני ממשיכה לכתוב אליכם ואפילו לחוש כלפיכם איזושהי חיבה לא מוסברת? האם העובדה הזאת אומרת משהו עליי? כל אלה שאלות שאין לי עליהן תשובה. ושלא תחשבו שפתאום עכשיו ביומולדת שנתיים עולות בי השאלות האלה. הן פחות או יותר כל הזמן שם. "בלוג זה דבר שאפשר להפסיק", תאמרו לי. ותאמינו לי שאני יודעת. ועם זאת, איכשהו מעולם אפילו לא שקלתי להפסיק... האם בלוג הוא סוג של התמכרות שקטה, מהסוג שנדמה לנו שאנו יכולים בכל רגע להפסיק אך למעשה אין זה כך? אינני יודעת. הרבה דברים אינני יודעת. אלה מין הרהורים שכאלה שחשבתי לחלוק. עשו בהם מה שתחפצו. אין חובה להגיב. 

ריגושים זולים: שלושה לקים של...

ביוטיקייר! (וכל הכבוד לפיצ'ה שבאורח פלא ניחשה נכונה!)

האדום שהדאיג אתכם כל כך בפוסט הקודם היה לא אחר מאשר האדום הזה:

ולא. לא המרתי את דתי.  אמרתי זאת תמיד ואומר זאת שוב - לק אדום זה גועל נפש, במיוחד בתקופה כמו זו שלנו, בה כל אשה צודקת ברחוב מתהדרת בציפורניים אדומות. כשלעצמי, אהיה מוכנה להסתכל שוב על לק אדום רק אחרי שהוא לגמרי יצא מהאופנה, כשאף אחת (חוץ מקומץ זונות וזקנות -  ממש כמו שהיה בשנות התשעים, בהן לק אדום נחשב למשוקץ) לא תעז לצאת עם ציפורניים אדומות מהבית. אולי אז תראו אותי מסתובבת עם לק אדום ברחובות, יורקת קליפות של גרעינים לכל עבר, מגחכת על הלקים הכחולים, הירוקים והצהובים שיעטרו את ציפורני ההמון הצודק. עד אז - אני יורקת על כל ציפורן וציפורן מציפורניכן האדומות.
למי מביניכן שאיננה מעוניינת לחכות איתי עד אז כדי ללבוש לק אדום יש לי הצעה עממית:  לק של ביוטיקייר העונה לשם 54 (!) בארבעה וחצי שקלים. האדום הזה עושה את העבודה בשכבה אחת בודדה. הפורמולה סמיכה ומספקת חוויית מריחה נוחה בהחלט. חוץ מהאדום הכל בסדר.

01 הוא כבר סיפור אחר לגמרי. מדובר בצהוב ספק פסטלי ספק בוהק שמאוד מזכיר לי ממתק (נדמה לי שאף הוא משנות התשעים. על כל פנים מאז לא נתקלתי בו) שנקרא "בננית".  אם זכרוני אינו מטעני היה זה ממתק רך וג'לטיני שקצת מזכיר מרשמלו במרקמו, מצופה שוקולד או אחד מחיקוייו, שהדיף ניחוח בננה כימי מהמם.

שטופת נוסטלגיה לבננית, לשנות התשעים, לתום שאבד לנצח ולכבשה דולי אני לא באמת יכולה שלא לאהוב את הגוון של אפס אחד.  מסקנת ביניים: אפס אחת לטובתו.
מאידך - פורמולת האימים וזוועות המריחה (שלוש שכבות - אין הנחות) לא ממש עושים עמו חסד.  מסקנה סופית ברוח שנות התשעים: כבר עדיף רצח רבין, רצח עם ברואנדה או מוניקה לוינסקי.

ואחרון חביב - 96.  גליטר סגגלגל-ורדרד הולוגרפי למטרות ליירינג בלבד. זהו למעשה הגליטר המאורך הראשון שאני רואה בישראל. אף על פי שאני לא עושה ליירינג משמח אותי לדעת שיש גליטר ארוך בישראל. זה גורם לי להרגיש ארוכה וצודקת.
עשיתי איתו שני נסיונות ליירינג. הראשון צפוי ובלתי נמנע והשני מופרך אך משעשע.

 על לק כהה (ווילד ויסטריה של אורלי) -

על אפס אחד:

אינפורמציה לקלקנית שעשויה לעניין: הלקים של ביוטיקייר כנראה עמידים מאוד. לא בדקתי זאת בעצמי אבל קראתי בבלוג של מרינה שלק של ביוטיקייר החזיק עליה חמישה ימים!

להשיג בסניפי ביוטיקייר או באתר האינטרנט.

שימו לב: אני מוכנה לתרום את שלושת הלקים לכל המעוניין/ת. קבלתם לא תהיה כרוכה בהגרלה או רישום, אבל המעוניין (שיצור עמי קשר במייל) יצטרך לאסוף אותם פיזית ממני בהרצליה. לא יהיו משלוחים הפעם, צר לי.

ג"נ: את שלושת הלקים קיבלתי להתנסות מהחברה. 

LeChat Tropical Sunshine

למי שלא שבעה עדיין ממרקרים, Tropical Sunshine הוא המרקר בהא הידיעה.
כל מילה מיותרת. לרוץ לקנות ב 15 ש"ח (בחנות בדיזנגוף סנטר למשל).

בטעם טוב, עידון ושיק אפשר להשקיע בהזדמנות אחרת. למה דווקא עכשיו?

ולצד Volt of Light של קולור קלאב:

איך את מעדיפה את המרקר שלך?

זרת וקמיצה - Color Club Volt of Light

אמה ואצבע - Le Chat Tropical Sunshine

Color Club Volt of Light

המרקר היומי שלנו הוא  Volt of Light, וגם הוא מקולקציית Electro Candy האגדית. הוא מאד מזכיר לי מרקרים מהילדות מהסוג הצהוב הלא מאד בוהק, שיש בהם שמץ ירקרקות.
השימר התכלכל מטאלי הופך את כל העסק למחשמל. בהחלט צבע מעניין...(נו טוב, אני משוגעת עליו. לא הולך לי עם הפגנת איפוק היום).

בפנים:

ואם אתן שוקלות לרכוש אותו, לקלקניות יקרות, שלא תחלמו אפילו על פחות מארבע שכבות. בבחינת כל המרבה הרי זה משובח.

Color Club Psychedelic Scene

והנה עוד ניאון של קולור קלאב מסדרת poptastic. הוא כתום צהבהב שמזכיר מאד את Sun Worshiper מקולקציית poolside של צ'יינה גלייז, אבל הוא מעט בהיר יותר, ואני באופן אישי מעדיפה אותו (למעשה אני מאוהבת בו לחלוטין). גם מבחינת הפורמולה הוא ידידותי בהרבה מ Sun Worshiper שנמרח כמו טיח על הציפורן. עם זאת, שלא תהיינה אשליות - המריחה אמנם נוחה וחלקה יותר, אבל נדרשות מינימום ארבע שכבות לאטימות. אני חושבת שהצבע הזה בהחלט ראוי להשקעה הזאת,  אבל קחו עובדה זו בחשבון אם אתן שוקלות רכישה.

ובהשוואה ל Sun Worshiper (ממליצה להגדיל כדי להיווכח בהבדל הניכר בפורמולה):
זרת וקמיצה - Sun Worshiper
אמה ואצבע - Psychedelic Scene

השגתי אותו בנייל סטודיו, והוא ניתן להשגה בקלות גם באיביי.

OPI Fiercely Fiona

והנה צבע מיוחד נוסף מקולקציית שרק. קרם צהבהב עם ירקרקות מסוימת. לא מהצהובים הפסטליים הרכים והנקיים שאנחנו בדרך כלל רואים. יש בו משהו פחות "יפה" מצהובים אחרים שעולים לי בראש כרגע, אבל זה גם מה שהופך אותו לשונה ויוצא דופן כל כך. לא חושבת שראיתי צבע כזה. אני מודה שבמקרה הזה אף על פי שאני מעריכה את הייחוד אני לא ממש מאוהבת בצבע. ועדיין - בהחלט מחבבת. לא רואה את עצמי חוזרת אליו שוב ושוב בערגה, אבל מן הסתם אלבש אותו פעם או פעמיים (ואלו הם בדיוק המקרים שאני מודה לאלוהי הלקים על בריאתם של בקבוקי המיני). 

הפורמולה סבירה יחסית לפסטל. שלוש שכבות.

Orly Lemonade

היום הגיעה חבילה מטראנסדיזיין עם שפע הפתעות שתזכו לראות בימים הקרובים. ביניהם רביעיית מיני מקולקציית Sweet המתוקה באמת של אורלי,  כאשר שלושה מהבקבוקים הם לקים, והבקבוק הרביעי אמור להיות בייס וטופ במוצר אחד.

 אפתח בכך שאני מאד אוהבת בקבוקי מיני, ואני מאד מיצרה על כך שאין מספיק כאלה. בקבוקי מיני הם אמנם לא בדיוק דיל משתלם מבחינת יחס מחיר/כמות (ברביעית המיני של אורלי מחירו של בקבוקון מיני הוא כחצי ממחיר הבקבוק המלא בשעה שהכמות במיני היא כשליש מהכמות בבקבוק המלא) , אבל מצד שני, לק הוא לא מוצר שצריך לשפוט אותו בקטגוריות כאלה.  רוב משתמשות הלק (או לפחות רוב קוראות "מה בבקבוק?")  מחזיקות במספר בקבוקי לק בגוונים שונים, לא גומרות את הלקים שלהן אף פעם או כמעט אף פעם, ומרעננות את מלתחת הלקים שלהן ברכישות עונתיות. יתרה מכך - גם אלו שמשכילות לנצל את הכמות בבקבוק הלק שלהן, מגלות לא אחת שכאשר הכמות בבקבוק מגיעה לחצי, הלק הוא כבר לא אותו לק. מרקמו משתנה -  הוא מתקשה ומתייבש בעקבות אובדן מרכיבי לחות, וכדי לנצל אותו באמת צריך להעביר אותו טיפולים שונים עם מדללים.  וגם אז - ההצלחה היא פונקציה של ניסוי וטעיה, והיא תמיד הימור. יש מדללי לק שפוגעים בברק של הלק, יש כאלה שפוגעים בצבע. המדללים הטובים באמת יקרים למדי, ורובם מכילים את הרעלים שאתן משלמות יותר כדי שלא יהיו בלקים שלכן. 

בקבוקי מיני הם פתרון נפלא והם משתלמים לכולם: לחברות הלקים ולמשווקים כי הם גובים עבורם יותר כסף באופן יחסי לכמות, אבל הרווח העיקרי שלהם היה מכך שנשים היו קונות יותר, מתנסות יותר, חוששות פחות מנפילות, וממהרות לקנות בקבוק נוסף כי הבקבוק המוקטן היה נגמר להן מתישהו (בניגוד לבקבוק גדול שכמעט אף פעם לא נגמר).  לכן כקונות הם משתלמים כי בסופו של דבר אתן משלמות פחות. אמנם משלמות על חצי כמות ומקבלות שליש אבל זה לא באמת משנה לכן, צרכניות אובססיביות שכמותכן.

לאור האמור, לא נותר לי אלא לתמוה מדוע אין יותר בקבוקוני מיני. תארו לעצמכן כמה נפלא זה יכול היה להיות, לו כל לק היה ניתן להשגה בגודל מוקטן! בפועל יש כל כך מעט בקבוקי מיני והם לא תמיד קלים להשגה... לא מבינה את זה.

עוד סיבה שבגללה שמחתי על הרביעייה המוקטנת היא שלשני צבעים מתוך השלושה יש לי כפילים תואמים בכמעט מאה אחוז. לשלישי אמנם אין כפיל זהה, אבל יש לי אלטרנטיבות קרובות מספיק בשביל שלא אזדקק לבקבוק מלא ממנו. אהבתי מאד את המברשת המוקטנת של כל הרביעיה ומצאתי שהיא נוחה מאד לעבודה ומאפשרת דיוק טוב יותר מאשר מברשת רגילה - בייחוד בציפורניים דקות.

Lemonade הוא מסוג הצהובים הפסטליים הרכים שאני מאד אוהבת. כמו צהובים פסטלים אחרים הוא נמרח באופן לא אחיד. אבל שלוש שכבות הספיקו בשביל ליצור האחדה מוחלטת, וזה לא רע יחסית לצהוב.

 והנה תמונת השוואה עם שני פסטלים צהובים אחרים  - Lemon Fizz של צ'יינה גלייז מקולקציית Up&Away"  שהתגלה כתאום זהה שלו (אבל דורש שתי שכבות בלבד), ו Lemon Sorbet של ניובאר, שהוא אמנם קרוב אבל בהחלט לא זהה. הוא בהיר ורך יותר, המריחה שלו חלקה יותר ונעימה משל שני האחרים, אבל הוא דורש ארבע שכבות.

אמה וזרת - Orly Lemonade

אצבע - China Glaze Lemon Fizz

קמיצה -  Nubar Lemon Sorbet

מניקור לפסח

הדבר הראשון שעלה לי לראש כשחשבתי על מניקור לפסח היה  Four Leaf Clover  של צ'יינה גלייז, כי הוא ירוק טורקיז מקסים שאני כל כך אוהבת. אז פשוט מרחתי אותו על הציפורניים:

ואז התחלתי להסתובב איתו בבית ושמתי לב שבתאורה ביתית הוא הרבה יותר ירוק מאשר טורקיז, ונראה די דומה לירוקים אחרים שיש לי... ועם ירוקים אני הרי הולכת תמיד, ובכל זאת התחשק לי משהו קצת פחות שגרתי לליל הסדר... החלטתי שצריך להוציא איכשהו את הטורקיזיות שלו החוצה. לקחתי את Disco Blue של Nubar שהוא גליטר כחול מהמם, ומרחתי שכבה שלו על Four Leaf Clover. זה מה שיצא:

זה אמנם קצת מנצנץ מדי, ולאחרונה אני פחות נוטה אל גליטרים משום מה, אבל איכשהו נראה לי מתאים למאורע החגיגי, והייתי שבעת רצון מהתוצאה.

אבל אז קרה דבר נורא: גיליתי שאני לובשת ירוק לסדר. אני אף פעם לא אלבש לק בצבע של הבגד! זה הרי מנוגד לעקרונות שלי.

אז הורדתי את הטורקיז המנצנץ ובמקומו מרחתי את Happy Go Lucky של צ'יינה גלייז:

 וראיתי כי טוב.  אז יש לנו בינתיים שמלה ירוקה ולק צהוב. זה לא מספיק צבעים, חשבתי לעצמי. משהו היה חסר לי - ורוד!  אז צבעתי את ציפורני הרגליים ב Dim Sum Plum שהוא ורוד/סגול מג'נטה של OPI

ועכשיו אני שבעת רצון. שנאמר: שמי שלא עושה מעצמו קרקס (בחיים בכלל ובליל הסדר בפרט) לעולם לא יהיה ראוי באמת ללעג הסובבים אותו.

חג שמח!

?OPI Need Sunglasses

אני אוהבת את הצהוב הזה, אבל הפורמולה שלו כל כך שקופה ודלילה שהוא דורש ארבע שכבות. באסה.

 

ארבע שכבות זה כבר שיקול מספיק להעדיף צהוב אחר. לא חבל OPI?

קולקציית האביב של China Glaze חלק א': פסטלים

צ'יינה גלייז התעלו על עצמם הפעם עם קולקציה יפהפיה וצבעים מדהימים. אני לא זוכרת מתי אי פעם התלהבתי כל כך מקולקציה שלמה. כמעט בכל קולקציה יש צבעים שאני אוהבת יותר ויש צבעים שאני אוהבת פחות. ב Up & away לא היה אפילו צבע אחד שלא אהבתי.

בקולקציה חמישה צבעי פסטל ושבעה צבעים בוהקים. כולם קרמיים! בחירת הצבעים מושלמת: קיצית ובהירה עם צבעוניות שמחה ואופטימית. צ'יינה גלייז לא ניסו ללכת על בטוח או בכיוונים סולידים. אין בקולקציה אדומים, חומים או ניודים. במקומם יש צהוב, כחול, טורקיז וירוק. יש שני ורודים מזעזעים, וחמישה פסטלים מן החלומות. נוסף לכל אלה גם חווית המריחה היתה משובחת.  הפסטלים, שלרוב עושים בעיות במריחה, היו ממושמעים הפעם, וכמה שניסיתי למצוא חסרונות לא הצלחתי.

Something Sweet : ורוד בייבי עם תת גוון סגול. לצבע הזה יש לוק רטרואי והוא ממש חמוד.

 Light as Air: סגול לילך, שכשמו כן הוא: קל כאוויר. זה אולי צבע הלילך הבהיר ביותר שראיתי.

Lemon Fizz: קרם פטיסייר. זה מה שזה.

Peachy Keen: עוד אפרסק מקסים. צבע שהוא בדיוק האמצע בין כתום לורוד.

Re-Fresh Mint: אפשר ממש להרגיש את הקרירות על הלשון.  המנטה האולטימטיבית. זהו  גם צבע המנטה הכי קל למריחה שאי פעם נתקלתי בו. שתי שכבות עשו את כל העבודה.

שבעת הצבעים הנוספים  - בפוסט הבא.

געגועים לקיץ

לפעמים כשנמאס לי מהחורף ומהקור אין כמו צבע קייצי במיוחד כדי לעודדני ולטעת בי תקווה מחודשת לימים בהירים יותר, חמימים יותר וצבעוניים יותר.

Lemon Sorbet של Nubar הוא צהוב פסטלי בהיר מאד וסופר קייצי, ולמרות שהוא מסוג הלקים הבעייתיים האלה שדורשים שלוש שכבות לפחות, ונמרחים באופן לא אחיד, הוא בהחלט עושה את העבודה ומעודד אותי מיד.