OPI Planks a Lot

זהו Planks a Lot. נעים לכם להכיר? הוא סגול תכלכל מקולקציית שודדי הקאריביים האהובה עלי עד מאוד, וזהו הלק האחרון מהקולקציה שתראו פה - לפחות לעת עתה - כי את שאר הלקים לא קיבלתי להתנסות וטרם רכשתי אותם.

אין לי הרבה לומר על הסגול הלבנדרי האפרפר קצת עכור הזה חוץ מאשר... ענוג.  מה שכמובן מזכיר לי אפיזודת קאלט עתיקת יומין:

האינפורמציה הנוספת זהה לחלוטין לזו של שאר הלקים בקולקציה, אבל שיהיה בכל זאת: שתי שכבות, אפליקציה מושלמת וגו'.

בריאות ואושר לבינתיים ונשיקות לציפורניים! 

OPI Stranger Tides

אני לא אוהבת להלל ולשבח לקים שמראש ידוע לי שהם בלב ליבו של הקונצנזוס, ועל כן לא אעשה זאת עם Stranger Tides , על אף שאני אוהבת אותו בלב שלם וחושבת עליו את המחשבות העדינות, המזוקקות והטהורות ביותר שאפשר לחשוב על לק.
חוצמזה - גם לו רציתי להלל ולשבח - בשביל מה להתאמץ? שהרי ממילא תעשו זאת במקומי, לקלקני ירוקת-טינופת אהובים שלי.

אז פוסט הלל it ain't. לכאורה, הצהרה זו עשויה היתה להיות סגירה הולמת למלל שלי,  אבל רצה הגורל ובסוף השבוע האחרון הסתובבתי עם הידיד הירוק האפרפר שלפניכם, והוא גרר בעקבותיו תגובה חוזרת על עצמה שמעולם לא נחשפתי אליה קודם לכן עם שום לק אחר. מדובר בתופעה כל כך משונה, שאלמלא קיומם של עדים להתרחשותה (ובכל אחת מהפעמים שהיא קרתה!) הייתי ודאי מבטלת את הזכרון הזה כהזיה של מוחי הקודח, כפי שבודאי תעשו אתם.

אז לענייננו: שלושה גברים שונים נישקו לי את הציפורניים למראה הלק, ללא כל תיאום או קשר ביניהם. אציין רק שהאירוע חזר על עצמו שלוש פעמים בזמנים שונים (אך באותו יום - שבת האחרונה). השלושה הם מרקעים שונים לחלוטין :  האחד הוא בן זוגי ציפי, גבר ממשפחה לגיטימית, השני הוא ידידי הטוב סמי, גבר ממשפחת פשע נודעת, והשלישי הוא אחי, שעל משפחתו לא ארחיב כאן, אבל אין היא משתייכת לאף אחת משתי הקטגוריות הנ"ל.
למותר לציין שאיש מעולם לא נישק את ציפורניי קודם לכן.  לא נותר לי אלא לקבוע ש Stranger Tides הוא מגנט גברים.

שתי שכבות בלבד מספיקות כדי שדברים מוזרים ממש יתחילו לקרות.
Stranger Tides הוא חבר בקולקציית שודדי הקאריבים, וניתן להשיגו בארץ בנייל סטודיו ובמכונים הנבחרים ב 59 ש"ח, או באיביי במחיר נמוך יותר (טראנסדיזיין משום מה הפסיקו למכור OPI וחבל, כי לדעתי היה להם את הדיל הכי משתלם ברשת. עדכנו אותי אם אתם יודעים מי מוכר היום OPI במחירים טובים).

*את הלק קיבלתי להתנסות מהחברה. 

OPI Steady as She Rose

אמרתי את זה כבר באלפי הזדמנויות, ואומר זאת שוב: אני ממש ממש אוהבת את קולקציית שודדי הקאריביים של OPI וחושבת באמת ובתמים שזו קולקציה מצוינת. לאחר קולקציית טקסס שהותירה אותי עם רגשות מעורבים ולאחר זוועות קייטי פרי, הקולקציה הזאת החזירה לי את האמון ב OPI, שהצליחו לייצר הפעם  - על אף הקונספט המפוקפק מעט - לא רק קולקציה אחידה ומגובשת  שהקשר בין חבריה איננו מקרי, אלא סופסוף קולקציה שהייתי מאמצת בשמחה כל אחד ואחד מהלקים בה. הפעם האחרונה שדבר כזה קרה לי עם OPI היה לפני שנה, עם קולקציית שרק הגאונית (שאותה אהבתי אפילו יותר). 
ולמה חשוב לי להדגיש את כל זה? כי נדמה לי שקולקציית שודדי הקאריביים לא מוערכת מספיק, ובשל היותה צנועה מבחינה צבעונית רבים סבורים שהיא משעממת. אבל היא הכל חוץ ממשעממת! בעיני היא וריאציה עכורה על פסטל, וככזאת היא מופלאה. 


את Steady as She Rose יכולתי ללבוש לנצח אלמלא הוא היה מתקלף לי אחרי יום אחד , כמו שקורה לכל לק על ציפורניי הלא מבורכות. זהו סגול לילך פסטלי, שהמעניין בו הוא איזה שילוב בין גווני ורוד ואפור שמצויים בו. עכור כלבבי, ולא דומה לשום פסטל סגול אחר שנמצא ברשותי. אם כבר הוא מזכיר לי איזה לק, זה את Playa Del Platinum האהוב של אסי מקולקציית ריזורט של שנה שעברה (למרימי הגבה: לא התבלבלתי. הסגול שאתם רואים בתמונות הרבה פחות ניכר במציאות, מה שבולט יותר הוא גוון המלט המלוכלך והמקסים).
מה עוד אני יכולה לומר על Steady as She Rose?  הוא לא בולט, לא מחמיא במיוחד, נטול גלאם בעליל. תכונותיו המיוחדות והאדג'יות מוצנעות מספיק בשביל להסתובב איתו במשרד - שם או שלא ישימו לב אליו או שיחשבו ששוב לבשתן את אחד משעמומוני המשרד המלוקלקים שלכן. היתרון שאני מוצאת בו יכול להתפרש גם כחסרון אצל אחרות: היופי שלו הוא לא משהו שמבחינים בו מרחוק. הוא סוד פרטי ונסתר בין לקלקנית לבין הלק שלה.

בתמונה אני עם שלוש שכבות אבל אפשר להסתדר מצוין גם עם שתיים. הפורמולה מצוינת, כרגיל אצל OPI, והיא אינה סובלת כלל מהתחלואים השונים והמוכרים שאופייניים לרוב הפורמולות הפסטליות.

למי שלמרות השתפכויותיי הרבות עדיין לא מצאה את הלק אטרקטיבי במיוחד, אולי תמצא את ההגרלה הבאה אטרקטיבית:
המקום: בלוג הבשמים שלי - "מה בבקבוק? - הבושם". הזמן: מעתה ועד סוף החודש.  א גרויסע מציאה:  אפשר לזכות בשני בשמים - איסי מיאקי "ל'או ד'איסי" וגוטייה "קלאסיק" במהדורות קיץ מוגבלות, 100 מ"ל.

הקליקו על הלינק ועקבו אחר ההוראות, ושני הבשמים הללו יכולים להיות שלכן.

***את הלק קיבלתי להתנסות מהחברה.

OPI Sparrow Me the Drama

הפוסטים הקרובים יוקדשו ללקים של OPI מתוך הקולקציה Pirates of the Caribbean - קולקציה שאני לא רק אוהבת, אלא גם חושבת שהיא הקולקציה הקיצית המוצלחת ביותר שידע קיץ 2011. וכל כך למה, תשאלו?  בגלל הצבעוניות הרכה, הפסטליות המענגת, ודוק האבק שנמצא כל הזמן ברקע ומחלץ את הקולקציה מבנאליות, שמן הסתם היתה יכולה בקלות להיות מנת חלקה אלמלא הוא. אה, וגם בגלל הקרם כמובן... זוהי קולקציה שכולה קרם (חוץ מהשאטר הכסוף, שכיוון שאין לי אותו אתעלם ממנו בחן).

בדומה לקולקציות קונספט רבות של OPI  הכוללות שיתופי פעולה בין החברה לבין גורמים חיצוניים מתחומי האופנה, הבידור והתרבות הפופולארית (שעד כה דווקא לא הצטיינו. שנאתי את קולקציית קייטי פרי כמו שלא שנאתי קולקציה מעולם, ושיתופי פעולה אחרים הותירו אותי די אדישה), הקולקציה שלפנינו היא תוצר של שיתוף פעולה עם דיסני,  והקולקציה נקראת על שם הסרט "שודדי הקאריביים". מה הקשר לסרט?  ובכן, כיוון שידעתי שתשאלו יצאתי לבדוק, ראיתי את הסרט ו... לא העליתי דבר בחכתי.  הצבעוניות של הסרט היתה אופיינית לסרטי הרפתקאות - הרבה חום (העץ של פנים האוניה, אתם יודעים), כתום דלעת, חפור, ומן הסתם אם אני הייתי זו שעליה היתה מוטלת המשימה להוציא מהצבעוניות הזאת קולקציה, היתה יוצאת לי קולקציה חורפית וקודרת, ללא פסטל אחד לרפואה. אבל OPI לא פנו אלי דווקא למישהו אחר, שהוציא מהסרט גוונים רכים וענוגים, וב OPI יודעים לספר ש (וזה ציטוט מהקומוניקט): הגוונים של הקולקציה מאפיינים את רוח העלילה ומספרים את סיפור הגיבורים דרך צבעי הקולקציה, החל מ"צבע הלבנדר", "תאוות הסגול הראויה", "דרור החלום", "ורוד עסקי", "דמעות בת הים", "עצמות זוהרות" ואפור מבהיק בטקסטורה סדוקה. נו, לפחות חוש הומור המפותח של OPI נשמר.

בחיי שאלה הצבעים שאני ראיתי 

על כל פנים, אותי בכלל לא מטרידות שאלות מטא-קונספט שכאלה. בקולקציה עצמה אני מאוהבת. וזה לא קרה לי מזמן.
לדאבוני, יש לי רק ארבעה לקים מתוך השישה להראות לכם - שלושה שקיבלתי מהחברה , ואת הרביעי קיבלתי בהשאלה מחברתי לצורך הצילומים (תודה למישל!).

נתחיל בבנאלי לכאורה - Sparrow Me the Drama  הוא הורוד המשרדי שלא יציק לאף אחד בעין - אבל בהתבוננות נוספת יתגלה כבעל ערך מוסף. מהו אותו ערך מוסף? קצת קשה לשים על כך את האצבע, אבל זה משהו באלגנטיות של הגוון שמייחד אותו מורודים אחרים שלרוב נעים על הסקאלה שבין הפאקצתי מזעזע לילדותי/בובתי/תמים, כאשר גווני הביניים - אלה שתקחו למשרד כדי לא להטריד את הבוס - הם איזשהו ממוצע לא מזיק, לא בולט, לא בוהק, לא חמוד מדי בשביל לשמור על רושם רציני , ובדרך כלל...משעמם. אז Sparrow Me the Drama שייך לז'אנר הזה, רק בלי אלמנט המשעמם. משהו בגוון גורר עוד מבט, ולא כי הוא בולט אלא דווקא כי הוא לא. הוא כמעט נבלע בעור, ובכל זאת הוא בעל נוכחות שאיננה מובנת מאליה. זהו לא ורוד מלוכלך, אבל עם זאת יש משהו עכור בגוון, שמקנה לו מראה בוגר ואפילו שיק כמעט מתוחכם.

הפורמלה פלאית! נמרחת בקלילות ובאחידות כמו שרק פורמולות של OPI יודעות להימרח. שתי שכבות לאטימות מלאה ולגוון העשיר שנראה בתמונות. את הלקים של OPI ניתן להשיג במכוני הטיפוח המקצועיים, ובסניפים של נייל סטודיו ב 59 ש"ח (או באיביי בכחצי המחיר). 

OPI Ogre The Top Blue

אמנם משנה שעברה, אבל חדש ב"מה בבקבוק?":  Ogre the Top Blue  - קרם כחול בהיר מקולקציית שרק המופלאה של OPI  שלא נס ליחה. ללמדך: גוונים טובים אינם מזדקנים.  שתי שכבות עם הפורמולה המוצלחת של OPI. המריחה - שלמות. הלך הרוח - קייצי כתקוותינו.

OPI Suzy Loves Cowboys

לפעמים די ביום סגריר אחד כדי לזנוח את הצבעוניות המשתלחת של הקיץ ולחזור אל הגוונים המנחמים של ימי החורף.  כנראה שזה גם השיקול שהנחה את OPI בהכללת גוון כ Suzy Loves Cowboys  בקולקציה אביבית דווקא. שהרי האביב בניכר משופע בימי סגריר בהם הלב משווע לקצת חום.

לא, אין מדובר בגוון שכמוהו טרם ראינו בעבר. קרם חום שוקולד מריר שכזה איננו בשורה חדשנית או פורצת דרך. עם זאת, הכללתו בקולקציה אביבית דווקא (קולקציית Texas) יש בה משהו מפתיע ובלתי צפוי, ואפילו שובה לב במידה מסוימת. אינני יודעת אם האלמנט הבלתי צפוי הוא ששבה את לבי או שמא בינוניותה של הקולקציה כולה, אשר ביחס ללקים האחרים בה מתבלט Suzy Loves Cowboys  לטובה, אבל אין זה משנה. מדובר בגוון שוקולדי מצוין שהוא בסיסי אך בה בעת קלאסי, וגם אם לקיץ הוא פחות מתאים, הוא יתפקד היטב בשאר ימות השנה. 

יש כאן שתי שכבות עם הפורמולה המופלאה של OPI  שנמרחת ללא דופי. ולמי מכם שתהה האם מדובר בגוון זהה ל Little Brown Dress של essie, התשובה היא לא ולא. Little Brown Dress הוא חום כהה בהרבה ואפילו כמעט שחור בתאורות מסוימות. 

למות על קייטי - חלק ב'

למגיבות היקרות מהפוסט הקודם שחשבו שהגליטרים של קייטי פרי לא מרשימים במיוחד כשלעצמם אבל אולי הם מרשימים יותר בליירינג, הנה ההזדמנות שלכן לחשוב שוב:

כך נראה Teenage Dream מעל לק אדום:

וכך נראה Last Friday Night מעל קרם כחול:

ונעבור לשני הכוכבים האחרים מהקולקציה. סלחו לי על מיעוט המלל. לא בא לי לדבר על זה.


Not Like the Movies.

The One That Got Away

למות על קייטי - חלק א'

מעולם לא הבנתי תיאוריות פסיכולוגיות שמדברות על משאלת מוות כעל עקרון אקטיבי עם כוח מכונן בנפש. אני אמנם טיפוס רגזן ונרגן אך תאב חיים בדרך כלל, ורעיונות פסימיסטיים שכאלה של פרויד וחברים תמיד נראו לי זרים ולא מובנים. הקולקציה של קייטי פרי ל OPI הצליחה מבחינתי לעשות מה שאלפי מילים כתובות של תיאוריה לא הצליחו לעשות: לחולל בי הבנה עמוקה ובלתי אמצעית של דחף המוות. פשוט רציתי למות כשהסווצ'תי את אלה.

 אפילו לא הצלחתי להביא את עצמי לידי צביעת ארבע ציפורני ההסווצ'ה שלי בכל אחד מהם, לכן קבלו את שניהם על אותה יד. קשה לי לתת אינפורמציה מדויקת על מספר השכבות שיש כאן כי איבדתי את הספירה איפשהו באיזור השכבה המאתיים. הלקים האלה אולי בכלל לא התכוונו להיות לקים שעומדים בפני עצמם. אולי הם התכוונו לשמש בליירינג כשכבת טופ גליטרי או לחלופין כשכבת בסיס מעל לק הקרקל שנמכר איתם (שלא היה כלול ברביעיית המיני שרכשתי). ועדיין, שאלת ההצדקה נותרת בעינה והיא מתפרטת לתת שאלות מדכדכות ומייאשות - האם לכל לק יש זכות קיום בעולמנו? (התשובה היא כנראה כן) האם מותג פרימיום יכול להרשות לעצמו לרדת כל כך ברמה כשהוא מנופף בשם של גיבור התרבות של השעה? (דומה ששוב כן), אבל השאלה המטרידה ביותר, ואולי אפילו אין לה תשובה היא - מה לעזאזל יש לקייטי פרי נגד האנושות ולמה?

זרת וקמיצה - Last Friday Night
אמה ואצבע - Teenage Dream

החזיקו מעמד חברים. החלק השני בדרך, והאמינו לי - זה לא הולך ונעשה יותר טוב.

OPI Don't Mess With OPI

בצדק התקוממתן בתגובותיכן על הגוונים המשמימים של קולקציית טקסס. איפה לעזאזל הגוונים הטובים? תשאלו. אז הנה, דווקא הצלחתי למצוא אחד כזה.  Don't Mess With OPI הוא ירוק טוב. קשה להגדיר בדיוק מהו אותו דבר שהופך ירוק לטוב, אבל - כמו בפורנוגרפיה - כשנתקלים מזהים מיד. לי הוא נראה כמו גרסה בהירה יותר של Jade is the New Black מקולקציית האביב של שנה שעברה, אבל כזו שלגמרי עומדת בפני עצמה. יש בו מעט כחלחלות ואיזה אלמנט לא לגמרי צלול אך גם לא בדיוק עכור שאני מסמפטת. הוא by far טוב יותר מהירוק של צ'יינה גלייז מהקולקציה האחרונה שלהם, שנראה כמו גוון שההצדקה היחידה לקיומו שם היתה "כי חייבים ירוק". עכשיו כשאני חושבת על זה, נדמה לי אפילו ש Don't Mess With OPI הוא הירוק הטוב ביותר שיצא השנה.
שתי שכבות, מריחה מושלמת. הפורמולה של OPI כמו שאנחנו זוכרים ואהבים.

 

אז כן. יש פה צבע אחד שאני מרוצה ממנו. אבל זה לא מספיק לי. הקולקציה כולה צריכה לשאוף לרצות אותי ובכך היא כשלה. נכון שנורא התלהבתי מגימור הג'לי שראינו בכמה לקים מתוכה, אבל בינינו, גימור טוב זה לא מספיק. כשהגוונים לא מעניינים יש גבול למידת העניין שהם מסוגלים לייצר.  לא שאני חושבת שלגוונים על סקלת האדום/ורוד/סגול אין מקום בקולקציה, ואני בהחלט חושבת שאם הקולקציה היתה מבוססת על ג'לי לא היתה כל צרימה בעצם קיומם, שהרי קולקציה טובה אין פירושה שכל גוון וגוון הוא פצצת עניין. מה שחשוב בקולקציה טובה הוא איזשהו קו שמאחד, שמחבר. אותו דבר שגורם לשלם להיות יותר מאשר סכום חלקיו. קולקציה שכזו מסוגלת להכיל גם גוונים מעניינים פחות ועדיין לא יגרע ממנה מאומה. קולקציית הקיץ האחרונה של אסי היא דוגמה טובה לכך - לא כל הגוונים בה היו מפילים במידת העניין של כל גוון בנפרד, אבל הקו האחיד עם האמירה המאוד ברורה היא שהפכה את הקולקציה לבעלת ערך. לכאורה ניתן היה לשאול - בשביל מה לנו כל זה? הרי ללקים שימוש פרקטי ובסופו של דבר כל אחת קונה את הלק שמוצא חן בעיניה. מה אכפת לי אם הלק שמוצא חן בעיניי הוא חלק מקולקציה שיש בה לקים שלא מוצאים חן בעיניי? אבל אני חושבת שגישה כזאת היא מוטעית מיסודה. משום שלקים שמוצאים חן בעינינו נוכל תמיד לקנות בבודדים ואך נעשה זאת. נוכל אפילו לקנות לקים משנים קודמות בלי שתהיה לנו כל מחויבות לקולקציות עכשוויות. אבל זו לא הנקודה כאן. הנקודה כאן היא שמלאכת הרכבת קולקציה היא אומנות בפני עצמה, והיא גם ראי המותג. גם למותגים זולים מאוד יש לפעמים לקים מדהימים, ולפעמים גם לא מעט כאלה, אבל אלה מופיעים במנותק לגמרי מהקשר. כבודדים אין להם יכולת אמירה ואין להם עוצמה. במותגים יוקרתיים יותר הקולקציה היא מה שמאפשר את ההתעלות מעבר ללק הבודד והיא גם משמשת כהצהרת כוונות אומנותית (או לפחות אופנתית). בעולם האופנה יש הבחנה בין haute couture  לבין ready to wear. את הראשון אף אחד בימינו (חוץ מקומץ מיליונרים אספנים) לא לובש ולא קונה, ולא רק בגלל המחיר אלה משום שמראש הפריטים המיוצרים במסגרת זו  אינם מסחריים וכמעט לחלוטין בלתי לבישים. כל מטרתם לבטא את הרוח היצירתית של המעצב, את האמירה האופנתית של בית האופנה ובעצם לא הרבה יותר מזה. אולם מקולקציית haute couture טובה ניתן לחלץ קו מנחה, הלך רוח או שאר אלמנטים שניתן לתרגם הלכה למעשה לפריטים לבישים, ואת אלה ניתן לראות בקולקציה המסחרית של בית האופנה, הלוא היא ה ready to wear. בעולם הלקים אין לנו מורכבות כזו. לקים הם פריטים שימושיים אשר כל קיומם הוא בספירה המסחרית. וטוב שכך. אנחנו רוצים ללבוש לקים, לא להעריצם מרחוק. עם זאת, כשאנחנו משלמים 65 ש"ח על לק של OPI (או $8 בחו"ל) במקום 5 ש"ח על לק של ביוטיקייר צריכה להיות לכך הצדקה החורגת מעבר לאיכות החומרים ועיצובי הבקבוק (מה לעשות, אלה גם אלה מייקרים את העלות בכל כך מעט שאין לכם מושג). כשם שהתרגלנו שבחברות הממותגות השמות של הלקים צריכים להיות צירתיים ומשעשעים, עלינו להתחיל להתרגל לבחון את המותג במונחים של הרכבות הקולקציה ולדרוש שהרכבת הקולקציה תבטא יותר מחשבה. כשאני משלמת 65 ש"ח על לק של OPI בארץ או 8-10 דולר בחו"ל, אני רוצה לדעת שמישהו חשב עליי ולא רק על כספי. ולחשוב עלי זה לצאת מנקודת הנחה שיש לי נפש, חשיבה ביקורתית, צרכים אופנתיים לצד צרכים בידוריים, אינטלגנציה (כי גם לפוסטמות יש סוג של אינטליגנציה), טעם (כי גם לפרחות יש טעם!). מותגי הלקים לא צריכים לזלזל בכל אלה, ואל להם להיתלות על הענף הגבוה מדי של היוקרה ולנוח שם. ינוחו יותר מדי וגם היוקרה שלהם תתחיל לנשור כשלכת...

גלשתי לכיווני מחשבה שאליהם כלל לא כיוונתי. בסך הכל רציתי לומר שקולקציית טקסס היא לא קולקציה טובה בעיני. היא לא אחידה, אין לה אמירה, היא נעדרת גיבוש, והיא מאכזבת בסופו של דבר (חוץ משמות הלקים. הם מצוינים כרגיל אצל OPI). יש לי תמונה מאוד ברורה של קולקציית טקסס האידיאלית. זוהי קולקציה שמורכבת אך ורק מגימור ג'לי. אני רואה בה ירוק ג'לי, כחול ג'לי, וכן, גם סגול ואדום וורוד וכתום. כדי לא לעיף לקלקניות שחורות ריגושים עם חדגוניות שבלונית, אני אפילו מרשה שלכמה לקים יתווסף מעט שימר או גליטר מעודן. הקולקציה שאני רואה בעיני רוחי היא קולקציה עם צבעוניות שמחה,דומיננטית וחזקה. אין בה פסטלים ואין בה גוונים מלוכלכים או חפורים. זוהי צבעוניות שהכל בה מואר, אביבי ואופטימי כשהג'לי הוא ההבטחה למימי הים או הבריכה שנשתכשך בהם עוד מעט  - בקיץ.  נכון. קולקציה מבוססת ג'לי היא לא הדבר הכי מסחרי בעולם. לא כל לקלקנית עסוקה (עם תגובות מתלהמות בסגנון "ארבע שכבות???!!! למה מי מת??!"  תיזהרי שלא תנשור לך הגבה תיכף) מסוגלת לסבול את הרעיון של שלוש או ארבע שכבות לק. עם זאת, חברה כמו OPI יכולה להרשות לעצמה לפעמים להוציא קולקציה פחות מסחרית. את הגרעונות הכלכליים היא תמיד תוכל להשלים בקולקציות שהן שיתוף פעולה עם  סלבריטאי קש במועד מוקדם או מאוחר יותר (ועל כך - בפוסט הבא). 

OPI Do You Think I'm Texy

איזה דין תחרצו על הג'לי ארבע שכבות הבא?

 

Do You Think I'm Texy  הוא הג'לי האחרון מקולקציית טקסס שתראו כאן, ונראה לי שהוא נופל - שוב - להגדרה של גוון שעמום עם פלא של גימור. ממש כמו שני הג'ליים האחרים שראיתם בפוסטים הקודמים - גם את זה אני לא הולכת ללבוש. הגוון נשי מדי ומחמיא מדי מכדי שאוכל להסתובב איתו ועדיין להיות מסוגלת לכבד את עצמי. אגבל ג'לי הוא ג'לי הוא ג'לי. אפשר אולי להימנע מללבוש אבל אי אפשר באמת לא לאהוב....
אגב, הוא מגיע גם בגודל מלא וגם כחלק מרביעיית המיני של הקולקציה, כמו אצלי בתמונות

OPI Houston We Have a Purple

שמחה שכל קוראות הבלוג ללא יוצא מן הכלל הסכימו אתי אתמול שג'לי זה גימור מגניב וראוי ששווה כל רב שכבתיות העשויה להתלוות אליו. לכבודכן הבאתי עוד ג'לי של ארבע שכבות היום, אף הוא מקולקציית טקסס של OPI. מודה שכאן אני קצת פחות נלהבת מאתמול. כלומר, עדיין חושבת שהג'ליות של הלק מגניבה בטירוף אבל משהו בגוון של Houston We Have a Purple קצת פחות מלהיב מהגוון שראינו אתמול. ככלל, סגולים על בסיס אדום הם לא כוסית הויסקי שלי ודי נדיר שאוהב לק מהמשפחה שלהם. אם כי  -וזוהי הערה המכוונת אל מי שרואה את עצמה כחלק מההמון הנקבי שהיתרון שלו באוכלוסיה הוא כמותי בלבד - זהו גוון מחמיא, נשי וכל הגועל נפש הזה שמי שההערה הזאת מכוונת אליה מחפשת.
אני פשוט לא יכולה לשנוא את הלק בגלל ג'ליותו כך שעד להודעה חדשה אני אוהבת אותו. עמכם הסליחה על חוסר הקוהרנטיות שעשויה להשתמע מעמדתי הכפולה -לעת עתה זה מה יש.

 

ומבט מקרוב על הג'לי. נדמה שאפשר ממש לטבול בו אצבע והיא תשקע שם...

ולמגיבות היצירתיות מאתמול שחשבו שטופ "טוב" יעשה את העבודה, הנה מחשבה מסודרת יותר ממה שהצעתי לכן אתמול בתגובות:
ובכן,  אין פה שאלה של טופ "טוב" או "לא טוב". מידת הגלוסיות של הטופ היא העניין המשמעותי פה. כידוע לכן, טופים נבדלים זה מזה במידת הגלוסיות שלהם. הטופ הכי גלוסי שיצא לי להיתקל בו עד כה הוא Insta-Dry של סאלי האנסן. עניתי לכן אתמול שאני חושבת שגם הטופ הגלוסי ביותר לא ייצר את האפקט הג'לי, אבל היום הצבתי את העניין בפני בחינה. מרחתי את הטופ של סאלי האנסן על לק קרמי. התוצאה לא היתה זהה ללק ג'לי והלק נראה קרמי רק עם יותר ברק. הסיבה לכך היא שגימור הג'לי הוא לא רק גלוס. בגימור הג'לי יש גם משהו מימי, רמז לשקיפות אם תרצו, ואיזה אלמנט שמזמין לטבול תות או כל פרי קטן וחמוד אחר אל תוך הלק .
מה שכן, עלתה בי מחשבה שאולי כמה שכבות של טופ מבריק במיוחד יתנו אפקט שמתקרב יותר לג'לי. זוהי רק מחשבה. היא טרם נבדקה והיא דורשת אישוש כמובן, אבל אני לא בטוחה שהרעיון ישמח את אלה שחשבו להתגבר בכך על בעיית השכבות. שהרי במקום להשתמש ביותר שכבות לק תשתמשו ביותר שכבות טופ. לא בטוחה שזה הדיל שבו הייתן מעוניינות...

OPI Big Hair Big Nails

הבטחתי לכם לק מוצלח מקולקציית טקסס ואף אקיים. Big Hair Big Nails הוא אדום כתמתם קורלי, אבל שלא יהיו לכם טעויות פה - מוצלחותו איננה נעוצה בגוון. זהו גוון שיצא לנו לראות הרבה, הרבה מדי,  בשנה החולפת, והוא הפך לתחליף הקייצי הכמעט אולטימטיבי לאדום. כיוון שדינו של כל גוון פופולארי מדי להפוך לקלישאה, בקיץ האחרון אפשר היה לראות הופעות רחוב של עדרים נקביים המתהדרים בציפורניים צבועות בגוון המדובר. זוהי דרכו הנלוזה של ההמון להנמיך את היופי לכדי מוצר זול הנגיש לכל. אך אין זה מעניינו של פוסט זה להלין על כך. פוסט זה רוצה להלל ולשבח את הלק המדובר למרות הכל. גימור הג'לי הוא מה שעושה את הגוון לכל כך נפלא. זהו גימור שלא מרבים להשתמש בו בעולם הלקים. וכפי שתבינו מיד, יש לכך סיבות מעשיות לגמרי.  לאלה מכם שאינם מעורים בז'רגון הלקלקני ואינם מכירים גימורים שהם אינם קרם/שימר/גליטר, אשמח להציג את אחד הגימורים הנדירים והמקסימים ביותר שלעולם הלקים יש להציע לבני התמותה. ובכן, ג'לי הוא למעשה הכלאה בין לק שקוף לבין קרם. זהו לק שקוף לכל דבר ועניין. כל שכבה שתמרחו ממנו על הציפורן תניב תוצאה דומה ללק שקוף עם מעט פיגמנט. אלא שההבדל בין ג'לי לבין לק שקוף אמיתי הוא שהג'לי מסוגל לבנות אטימות. כל שכבה שתוסיפו תעמיק את הפיגמנט ואם תוסיפו מספיק שכבות (לעולם לא מתחת לשלוש ולרוב יותר) תקבלו לק מפוגמנט היטב עם אטימות מלאה. אבל לק מפוגמנט היטב ובאטימות מלאה אפשר להשיג בשתי שכבות בלקים קרמיים -  תטענו אתם נגדי לקלקני פולמוס שכמותכם, והצדק יהיה עמכם. אבל הגימור הוא שעושה את ההבדל! - אשיב אנוכי.   בג'לי הגימור כל כך גלוסי שהציפורניים נראות רטובות תמיד.ההבדל במראה הוא כמו ההבדל בין ליפסטיק לליפגלוס. זה פשוט לא נראה אותו הדבר. לק קרמי, בדומה לליפסטיק, הוא קלאסי יותר, בוגר וגם שיקי. לק ג'לי הוא נעורים בבקבוק. על העדר השיק והאלגנס מפצה הג'לי בדרכים אחרות.  יש בו רוח נעורים וקלות דעת של לוליטה פתיינית. איזה קונספט אדיר לקולקציה קייצית וכמה מעט שימוש נעשה בו! בניאונים ובפסטלים נעשה המון שימוש בקולקציות קייציות, לעומת זאת, נדיר להיתקל בקולקציית קיץ שהג'לי הוא המוטיב העיקרי שלה. איזה פספוס! OPI התקרבו אבל פספסו בכל זאת. לדעתי קולקציית טקסס היתה גאונית אם כל הלקים שלה היו ג'ליים תוך ויתור על כל השאר. כפי שאתם ודאי יכולים להניח, שיקולים מסחריים הם שמונעים ייצור המוני של לקים ג'ליים. שלוש, ארבע ואף חמש שכבות זה הרבה יותר מדי ממה שלקלקנית ממוצעת מוכנה להשקיע במניקור שלה. מסיבה זו אין הרבה לקים ג'ליים בעולם. האשמה בכך מוטלת על כולנו.
בלק שלפנינו יש ארבע שכבות, והוא לגמרי שווה את זה. 

OPI I Vant To Be A-Lone Star

מגעיל אחרון ודי. מבטיחה שהלקים הבאים שתראו פה מקולקציית טקסס יהיו טובים בהרבה.

כפי שאתם יכולים ודאי לראות, הבעיה העיקרית ב I Vant To Be A-Lone Star  איננה הגוון. מדובר באפור כסוף עם טונים תכלכלים, שזה סך הכל גוון שאני בעדו (אם כי לא בהקשר של הקולקציה הזאת ולא בהקשר של אביב/קיץ 2011). הבעיות העיקריות הן מריחות המברשת הדוחות והמיקרו שימר שיוצר את אפקט הפנינה הידוע לשמצה. תוסיפו אל אלה את את העובדה שבשורות אפרפרות/מטאליות שכאלה הן שלג דאשתקדי אשתקד, ותקבלו בעיקר תמיהה. מה שתראו בפועל זה מצח מתעוות מהרמות גבה בלתי נשלטות ולקלקנית הנושאת עיני עגל אל האופק כלא מבינה. את ה"למה?" היא איננה מבטאת בקול אך כל הוויתה מבטאת אותו במלוא עוצמתו. תמיהתה הלא נאמרת מתפזרת אל חלל היקום ומענה אין. נסתרות הן דרכי האל.
שלוש שכבוות והיד עוד נטויה. 

OPI Austin-Tatious Turquoise

האמת, היתה לי איזו מחשבה להביא לכן היום אחד מהלקים המוצלחים של קולקציית טקסס (ויש כמה!), אבל בסוף החלטתי להביא את הלק המבאס ביותר משם. אולי כדי להיפטר מהרע כמה שיותר מהר כדי לדעת שמה שנשאר לסוף הוא טוב צרוף? אולי כי סתם התחשק לי לחרב לכן את סוף השבוע? לעולם לא תדעו.
על כל פנים, מדובר באחד הלקים הרעים ביותר שראיתי מזמן. כחול טורקיזי (במציאות יש בו איזו ירקרקות שהתמונה לא תפסה) שימרי כעור וזול במיוחד, שהיה מבייש אפילו דוכן לקים בשקל בשוק טורקי. אני אמנם משתדלת להצטייר כאן כליברלית וכסובלנית כלפי דיעות המנוגדות לאלה שלי, אבל במקרה זה אני באמת לא יודעת מה אני הולכת לחשוב על אלה מביניכן שיבואו לספר לי בתגובות שהן אוהבות את הלק... אבל היי, הרגישו חופשיות לאתגר אותי (אם כי ליתר ביטחון אולי מוטב - לטובתכן בלבד - שתגיבו באנונימיות הפעם. בכל זאת, ברשותי מידע החורג מההכרות השטחית שהבלוג מספק לפחות בנוגע לחלק מכן). 

הלק הזה הוא חלק מרביעיית מיני שגם היא סיפור מבאס כשלעצמו. שלושה לקים בלבד מתוכה הם לקים מקולקציית טקסס, שניים מתוך השלושה גרועים ממש, והלק הרביעי הוא טופ לא מצטיין ש OPI משום מה מתעקשת לדחוף לרביעיות שלה. אני זוכרת שכל כך התעצבנתי על העניין הזה עוד ככשעשיתי את ההזמנה בטראנסדיזיין, וכנראה שמרוב עצבים אפילו לא שמתי לב שהזמנתי את הרביעיה חרף זאת. הופתעתי מאוד לגלות את רביעיית השיקוץ כשפתחתי את החבילה שהגיעה אלי, ונראה לי שזה אומר לא מעט על מצבן העגום של פרחות הלקים באשר הן. 

למי שמידע זה עשוי להיות מועיל בשבילה - הפורמולה דלילה למדי אך נוחה למריחה. שלוש שכבות מינימום נדרשות לאטימות.