Color Club Love 'em Leave 'em

בדרכו הארוכה ממיטל לרותי נחת אצלי לחניית ביניים הלק עם הקונספט המופרך ביותר עלי אדמות - ניוד הולוגרפי.
אני בטוחה שהוא ירשים חלק מכן, אבל אצלי הוא לא עבד. הולוגרפיות, כך מסתבר, היא כשלעצמה איננה תכונה שאני מעריכה בלק (לפחות עד להודעה חדשה), אבל גם לו הייתי מעריכה אותה יותר הייתי מתאכזבת כי מאוד קשה לזהותה כאן. אתן יודעות איך זה, לקים הולוגרפיים דורשים זווית מאוד ספציפית של שמש, וסתם אור יום לא מספיק טוב בשבילם, כך שכאשר צילמתי אני את הסווטצ'ים האלה באור יום אך לא בשיא השמש, לא הצלחתי לזהות הולוגרפיות של ממש. כדי ליהנות באמת מלקים הולוגרפיים צריך או לעבוד בשמש (שזה להיות לקלקן מציל בעצם, לא?), או להיות בעל מבנה אישיות יחודי מאוד שמתאפיין ביכולת דחיית סיפוקים נדירה. כלומר, צריך להיות אדם שמסוגל לבלות במחיצת לק ימים שלמים בידיעה שהדבר החשוב/היפה/המשמעותי ביותר בלק יתגלה למשך דקות ספורות בלבד. באשר לניודית - אף על פי שאני עכשיו בתקופה לקלקנית צבעונית פחות, הגוון עצמו לא ממש דיבר אליי - חום בהיר בז'י שכזה.  אני מעדיפה את גווני האנטי צבע שלי כרגע עם מתקתקות נסתרת וקצת יותר ורדרדים/אפרסקיים. וגם...בקרם בבקשה. הטקסטורה (כלומר, ההולוגרפיות בשעותיה המוצלות, כאשר אין איש שמזהה אותה כהולוגרפיות) היתה יכולה לעבוד טוב בתור בד ריפוד או אף וילון כבד עם פיל של פעם, אבל בהקשר של לק ניודי יש בה משהו קצת חסר שיק לטעמי.

Love 'em Leave 'em יצא במסגרת קולקציית Wild at Heart ב- 2009, ובתמונות אני עם שתי שכבות. הפורמולה היתה טובה, אבל נדמה לי שזמן הייבוש היה קצת איטי מהרגיל ביחס לקולור קלאב, אם כי אינני משוכנעת בכך, ויתכן שאני טועה (לרוב אני מתחילה לצלם מיד לאחר המריחה וכשהצילומים נשלמים הלק כבר יבש. כאן הוא לא היה יבש לאחר הצילומים).

קצת ירוקת לולנטיין

למעשה את Emerald Sparkle  של צ'יינה גלייז צילמתי שוב לקראת יום ההולדת של הבלוג כי עברה בי איזו מחשבה להעלות פוסט יומולדת (שהוא  גם היום הראשון לשנה האזרחית החדשה) עם ירוקת מנונצת. בסופו של דבר נכנעתי לצורך הבלוגיסטי האוניברסלי להתחנף ולהתלקלק אל קוראיי כמקובל במועדים שכאלה, ותוכנית זו לא יצאה אל הפועל. אי לכך, אתם מקבלים אותו היום, כדי להזכיר לכם שצבעי האהבה הם לא רק אדום וורוד. שהרי ירוק הוא צבע הקנאה, ומהי קנאה אם לא צדה האפל, המורעל של האהבה?

עבר מפואר היה לצ'יינה גלייז, הא? היו ימים...

ואפרופו עבר מפואר - אנחנו ב"מה בבקבוק?" לא ממש יכולים להתגאות באחד כזה. כאן תוכלו לראות את הפעם הראשונה שאמרלד ספארקל הופיע בבלוג. עברנו כברת דרך מאז, הלא כן?

China Glaze Short & Sassy

אי שם בסתיו 2009 צ'יינה גלייז יצאה עם קולקציה חסרת חן בשם Retro Diva. מעולם לא הרגשתי צורך להיות בעלים של איזשהו לק משם, אבל לאחרונה נתגלגל לידי Short & Sassy - אחד מהפוופלאריים בחבורה, שזכה להלל ולשבחים מפי בלוגריות לקים מובילות ולהערצה גרופית כמעט של לקלקניות ברחבי העולם.
מדובר בשימר אדום כהה פסוודו ומפירי עם הפורמולה הסבירה של צ'יינה גלייז (שתי שכבות לאטימות) ועם שיק מהגהינום.
עכשיו, כעבור שנתיים, אני בספק אם מישהו יבין על מה היתה המהומה, אבל ליתר ביטחון הגדילו את התמונות כדי שתוכלו להתרשם מהאפקט השימרי כמו שצריך.

Color Club Wild at Heart

Wild at Heart של קולור קלאב איננו לק חדש אמנם, אבל הוא כבר תפס לו מקום של כבוד כקלאסיקה בפנתאון העולם הלקלקני.  אני עדיין בהתלבטות עם עצמי לגבי השאלה האם אני אוהבת לקים הולוגרפיים או לא. תיאורטית הם נפלאים ומרהיבים, אבל כשזה נוגע לתחום הביצוע, אני לרוב מוצאת אותם אנמיים והרבה פחות מרשימים מכפי שהם יכלו להיות. אני כמעט תמיד מתאכזבת מלקים הולוגרפיים, ולאכזבה שלי מוסיפה מאוד העובדה שהאפקט שלהם הוא לגמרי תלוי שמש, ואין לו שום סיכוי בתאורות פנים. אני לא טיפוס של חוץ, ומעטות הן ההזדמנויות שלי להתפעל מלק לאור יום, מה שהופך את הלקים ההולוגרפיים לסוג של הבטחה שלא קוימה מבחינתי.

Wild at Heart נראה מרשים אם מכוונים אותו לשמש בזווית הנכונה:

ובהגדלה:

אבל רוב הזמן (ואפילו לא בתוך בית אלא סתם לאור יום בלי לכוון ישירות לשמש), הוא סתם סגול. לא סגול רע אמנם,  אבל גם לא מסעיר במיוחד.

 אני בדעה שחברות הלקים צריכות לפתח נוסחה משופרת ללקים ההולוגרפיים כך שהאפקט שלהם יראה טוב תמיד ולא רק תחת שמש ישירה. 
מי שבכל זאת מוצאת עניין בלק תשמח לגלות שהפורמולה שלו בסדר גמור, ולא נדרשות יותר משתי שכבות לכיסוי מלא.

Color Club Electro Candy

אחרון חביב אצלנו מהקולקציה החביבה הזו : האלקטרו קנדי של האלקטרו קנדי. ניאון ורוד עם שימר תכלכל.

חמוד אבל לא מפיל. שלוש שכבות, ייבוש מהיר.

Color Club Volt of Light

המרקר היומי שלנו הוא  Volt of Light, וגם הוא מקולקציית Electro Candy האגדית. הוא מאד מזכיר לי מרקרים מהילדות מהסוג הצהוב הלא מאד בוהק, שיש בהם שמץ ירקרקות.
השימר התכלכל מטאלי הופך את כל העסק למחשמל. בהחלט צבע מעניין...(נו טוב, אני משוגעת עליו. לא הולך לי עם הפגנת איפוק היום).

בפנים:

ואם אתן שוקלות לרכוש אותו, לקלקניות יקרות, שלא תחלמו אפילו על פחות מארבע שכבות. בבחינת כל המרבה הרי זה משובח.

Color Club Tangerine Scream

Tangerine Scream הוא ניאון כתום רך מקולקציית Electro Candy, והוא לחלוטין שונה מניאונים כתומים אחרים שהיו לנו כאן. הצבע עצמו ייחודי למדי, ולא זכור לי שנתקלתי במשהו דומה לאחרונה. זה כתום עם ורדרדות מסוימת - תכונה שהופכת  אותו לאפרסקי במידת מה. בהחלט לא משהו שגרתי ביחס לניאון. יש לו שימר כסוף שנותן לו גימור פנינתי, שתורם אף הוא לחוסר השגרתיות הכללי.
בתנאי תאורה ביתיים הוא לא ניאוני כלל. הוא כתום ורדרד פנינתי רגוע לחלוטין. העובדה הזאת גרמה לי להתאכזב ממנו בהתחלה משום שמרחתי אותו בלילה (על ציפורני רגליי אם תתעקשו), ולא באמת יכולתי להתרשם מהצבע האמיתי שלו. הניאוניות שלו באה לידי ביטוי רק באור יום, ואז היא בוהקת, צבעונית ושמחה.
אציין רק שהתמונות צולמו בשעת אחר צהריים ולא לאור שמש ממש. חשבתי בהתחלה לגנוז את התמונות ולצלם שוב, אבל אז הגעתי למסקנה שאולי יש בהן משהו מדויק יותר דווקא כך. 

ולמיטל שביקשה השוואה עם Wam! Paw: לא ממש קשה לראות את ההבדלים.
זרת וקמיצה - Tangerine Scream
אמה ואצבע - Wam! Paw

יש כאן שלוש שכבות, והפורמולה ידידותית למדי: השכבות נמרחות בדקות, מתייבשות מהר יחסית והמריחה נוחה.

Color Club Pure Energy

Pure Energy הוא ניאון כחול מקולקציית Electro Candy לקיץ 2009. Electro Candy היא קולקציית ניאונים מעניינת דווקא משום שהיא לא ניאונית במובן הרגיל. אם הניאונים שאנחנו מורגלים בהם הם לרוב בוהקים מאד, קרמיים ובעלי אפקט "מרקר" בלתי מתפשר, הרי שהניאונים של Electro Candy הם הרבה יותר שקטים, פחות "מחזירי אור", והאלמנט שנותן להם את האפקט ה"מחשמל", הוא דווקא שימר מטאלי שנלווה אליהם ונותן להם טוויסט מפתיע.
Pure Energyt נראה הרבה יותר מטאלי מניאון, ועדיין - הוא לא מטאלי באופן מובהק. משהו בשילוב הזה של צבעוניות בוהקת עם שימר הופך אותו לקשה להגדרה ולסיווג. אני אוהבת את זה כשצבעי לקים הם קשים להגדרה ולסיווג. אמנם לא נוח במיוחד לתיאור אבל תמיד מעניין...

לבשתי את Pure Energy במשך שלושה ימים (ביום השלישי כבר היו קילופים נראים), והוא קצר מחמאות ותשבוחות מכל מי שראה אותו. הוא מסוג הצבעים שבאמת אי אפשר שלא לשים אליהם לב.  עם זאת, אני עדיין לא סגורה סופית על עמדתי ביחס אליו. האם אני אוהבת אותו? לא יודעת. נראה לי שלא עד הסוף, ואני לא בטוחה שיש לי הסבר לכך, אבל שמתי לב שזה קורה לי המון עם כחולים: אף על פי שהם מצבעי הלקים האהובים עלי, אני מוצאת פגמים בכל לק כחול אפשרי. תמיד נדמה לי שיש משהו זול בהם (ברובם), ומאד קשה לי לשים את האצבע על האלמנט שהופך אותם לזולים בעיני. אולי יום אחד אנסה יותר. להיום נסתפק בתמונת פנים של Pure Energy:

לק נוסף מקולקציית אלקטרו קנדי שכבר הופיע בבלוג הוא Ultra Violet  שאני מאד מחבבת.

הזכיה הראשונה שלי אי פעם ב Giveaway: מארז מיני מקולקציית OPI South Beach

נורא משמח לזכות ב Giveaway. לא היה לי מושג עד שזה לא קרה לי...

ההגרלה היתה מטעם בלוג הלקים החדש והממומלץ Happy to Polish, ואנצל הזדמנות זו כדי להודות שוב לואלרי, בעלת הבלוג המקסימה.

זכיתי ברביעיית המיני החמודה שלפניכם, והיא כוללת שלושה לקים מקולצקציית South Beach  של OPI מ 2009 וטופ שאני עומדת לנסות בקרוב שנקרא Rapid Dry TopCoat. לא היה לי אף לק מהרביעיה הזאת קודם לכן.

Done Out in Deco הוא קרם סגול פסטל, ומיד כשראיתי אותו חשבתי על Rumple’s Wiggin מקולקציית שרק. הם נראים דומים מאד בבקבוק:

בפועל הם שונים למדי, ו Done Out in Deco התגלה ככהה יותר, עם מעט אפרפרות מאובקת שאני מאד אוהבת. בעיניי Done Out in Deco הוא הרבה יותר מוצלח. גם הפורמולה שלו טובה בהרבה, הוא נמרח בצורה אחידה מאד ודורש שתי שכבות בלבד  - דבר נדיר בהחלט בהקשר של פסטלים.

לצורך השוואה, ככה הוא נראה ליד Rumple’s Wiggin:

זרת וקמיצה - Rumple’s Wiggin

אמה ואצבע -  Done Out in Deco

Suzi & The Lifeguard הוא מסוג הצבעים שלעולם לא הייתי קונה על דעת עצמי ואם הייתי רואה בקבוק שלו בחנות לא הייתי מקדישה לו מבט נוסף. עם כמה שאני אוהבת ורוד - ואתן יודעות שאני אוהבת - השימרים הבהירים פנינתיים האלה לא עושים לי את זה. איזה מזל שלא אני הייתי צריכה לבחור הפעם וקיבלתי אותו בעל כורחי! על הציפורניים הוא התגלה כורוד עדין וכמעט ניודי. מתוק לגמרי... אין לי ספק שאני אלבש אותו. המקרה הזה בהחלט גורם לי להטיל ספק בשיפוטים המוקדמים שלי ולרצות לבחון אותם מחדש.

 Overexposed In South Beach הוא סגול מג'נטה עם שימר עדין, וחוץ מ"מדהים" באמת שאין לי הרבה מה לומר עליו...

זה עוד אחד מהצבעים האלה שעל סמך הבקבוק לא היה עולה בדעתי לקנות, אבל על הציפורניים הוא הפתיע בגדול. לצערי אף אחת מהתמונות לא משקפת אותו בצורה טובה מספיק.

הפורמולה של כל השלושה היתה מושלמת. המריחה היתה חלקה ונטולת בעיות. רק Suzi & The Lifeguard דורש ארבע שכבות לאטימות מלאה, אבל זה מסוג הצבעים שבהחלט יכולים לעבוד טוב גם כשהם שקופים יותר.

אני נורא שמחה שיש לי את הלקים האלה בזכות Happy to Polish. לא הייתי יכולה לבחור לעצמי טוב יותר!

Color Club Vintage Couture

Vintage Couture הוא אולי הלק שאחראי להתחלת אובססיית הלקים שלי. אני בסך הכל חיפשתי ורוד חלבי פסטלי, בהיר מאד וכמעט לבן, ובשום מקום לא הצלחתי למצוא כזה. כשראיתי סווטשים שלו באינטרנט ידעתי שזה מה שאני מחפשת ומיהרתי להזמינו באיביי.  קיבלתי אותו בבקבוק המרובע של קולור קלאב (שלא הכרתי לפני כן), ומה שהיה בפנים היה כל כך זוועתי מבחינת המריחה, שאינני יודעת אם הזדמן לי מאז להיתקל בלק עם פורמולה כל כך איומה. למרות זאת התאהבתי בו מידי. יש בו שיק רטרואי שכזה, וטיפקסיות שמוציאה את הורדרדות שלו מההקשר הורוד הנאיבי אל הקשר אדג'י יותר, ולאו דווקא ילדותי.

גם היום הוא נראה ללמודת ורודים שכמותי יחודי ולא דומה לורודים אחרים. וגם היום הוא מהורודים האהובים עלי.

וכיצד הלק הזה התחיל את אובססיית הלקים שלי?  אחרי שראיתי כמה איומה ונוראה המריחה שלו (שלוש שכבות מינימום, וגם אז יש סימני מברשת איומים. הוא גם נזקק לדילול מתמיד) התחלתי לחפש לק שנראה בדיוק כמוהו אבל מוצלח יותר מבחינת הפורמולה. בדרך עברתי בין יותר מדי סווטצ'ים של לקים אחרים, והשאר היסטוריה...

China Glaze Millennium

נדמה לי שכבר יצא לי לספר לכם כמה אני אוהבת לקים מטאליים, ובמיוחד כסף. Millennium  הוא אחד הכסופים המוצלחים שיצא לי לראות, אם לא המוצלח שבהם. הוא יצא לקראת חורף 2009 במסגרת קולקציית ה Khrome  של צ'יינה גלייז, והבוהק המטאלי שלו כל כך ריאליסטי, שהוא כמעט כמו מראה. זה למעשה הכסף הכי אותנטי שיצא לי לראות, ואם מישהו היה מבקש ממני למנות את עשרת הלקים הטובים ביותר שיצאו בשנת 2009, מילניום ללא ספק היה נכנס לרשימה שלי. 

מילניום הוא לק למניקור של דקה: מגיע לאטימות מושלמת בשכבה אחת, מתייבש מהר וקל להסרה.

Orly Prince Charming

אני לא מאמינה שעוד לא העליתי לכאן את פרינס צ'ארמינג! הוא מבחינתי היורש האולטימטיבי של  you don't know jacques, ואני חושבת שהוא גם חביב עלי יותר. 

הוא אמנם יותר חום שוקולדי ופחות מלוכלך...

אבל עדיין לא שוקולדי מהסוג שתרצו ללקק. הוא שומר על רמה מסוימת של אפרוריות לא הכי בריאה.אפילו שמץ של ירוקת אני מזהה שם... חשוד מאד!

פרינס צ'רמינג נמרח כמו אורלי, מתייבש כמו אורלי וארוז בבקבוק של אורלי. המסקנה: הוא כנראה של אורלי.

ואם אין לכם אותו עדיין אתם בודאי זקוקים לו עכשיו מאד, למרות שכבר אביב, והוא בכלל של חורף...

להשיג בסופרפארם או באפריל ב 20 ש"ח.

China Glaze Cherish

תמיד אהבתי לקים מטאליים. למעשה אובססיית הלקים שלי התחילה מחיפוש אחר הכסף המושלם, ובמסגרת חיפושיי ברשת מצאתי את  Cherish מקולקציית Romantique לאביב 2009 של צ'יינה גלייז, שהוא אמנם לא כסף אלא ירוק מנטה כסוף. כיוון שאני לא בדיוק הבחורה שתסרב לדיל של גם ירוק גם כסף בבקבוק אחד, Cherish הסתמן כמספיק טוב בשבילי.

מיהרתי לרוכשו ולשמחתי התברר לי שמעבר לעובדה שהוא אכן צבע מצודד כפי שחשבתי שהוא יהיה, הוא גם אטום בשכבה אחת ומתייבש ממש מהר. לימים למדתי שזוהי תכונה שמאפיינת לקים מטאלים באופן כללי ולא רק את Cherish. תכונה נוספת, פחות ידידותית של לקים מטאלים, היא שהם נוטים להימרח עם פסי מברשת נראים. אני יודעת שזו תכונה שמשגעת אנשים מסוימים, אבל אותי איכשהו לא במיוחד, ואני נוטה להיות סלחנית בעניין זה כשמדובר במטאליים (אבל זו בהחלט תכונה שמפריעה לי מאד בלקים שהם לא מטאליים ובמיוחד בפסטלים, שגם הם ידועים כבעיתיים בתחום הזה).

להשיג באיביי  ב 7.5 דולר כולל משלוח או בטראנסדיזיין ב 2.60 דולר לפני משלוח.

Zoya Ooh La La

Ooh La La היא קולקציית צבעונית המבוססת על שימר מטאלי שיצאה לכבוד קיץ 2009.

זה זמן רב שהקולקציה החביבה הזאת ממתינה בשקט לתורה לקבל ייצוג בבלוג. מאטים, ניאונים, גליטרים ופסטלים של השעה דחקו את מקומה שוב ושוב, אף על פי שהיא היתה שם קודם ולה זכויות ראשונים. ניחא. לא נעסוק באפולוגטיקה עכשיו. הנה היא לפניכם:

 Emme היא ורוד שימרי חלומי שמיד שולח אותך לעולם שכולו טוב של צמר גפן מסוכר, דובוני אכפת לי וסוכריות דובדבן. רק מריחות המברשת המעיקות יש בהן כדי להעיב מעט על האידיליה. 

Goldie היא הכי זהב שיש. עסק יקר.  

Tallulah תמיד תהיה יותר מדי טובה בשלביכם. הכחול המושלם. לא לבשתי הרבה את טלולה כי תמיד הרגשתי שבשבילה אני צריכה להיות באמת ראויה. 

MIdori  כבר הופיעה בבלוג, אבל אף פעם אי אפשר שיהיה יותר מדי ממנה. 

Katy אף היא זכתה לייצוג כלשהו כאן, אבל גם בה תמיד נחמד לפגוש שוב. מג'נטה סגלגלה שעשתה לי את מה ש Dim Sum Plum של OPI לא הצליח לעשות לי. כשהזמנתי את Reece קיוויתי בעצם שהיא תהיה קייטי עם טוויסט דואוכרומי, אבל גם היא לא הצליחה בכך. כנראה שלא פשוט להיות קייטי.

הסיבה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה ש Ginessa נמצאת כאן היא שמישהו שם בזויה מנסה לומר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים - שאין טוב בלי רע. לבן כספסף או כסף לבנבן שנמרח לא משהו בשלוש שכבות והתוצאה לא שווה את המאמץ, וזאת בלשון המעטה. אני זוכרת את הפעם היחידה שלבשתי את Ginessa. זה היה באיזו שבת בבית קפה עם חברים. פתאום נחו עיניי על קצות אצבעותי וחוסר נוחות לא מובן אפף אותי . עבר רק רגע עד שפשר אי הנוחות התחוור לי: זה פשוט גועל נפש. שיתפתי את חבריי בתובנה מתוך תקווה שהם יגידו לי שזה הכל אצלי בראש, והלק דווקא בסדר גמור... אבל לא זה קרה. הם רק הנהנו לאות הסכמה. רק בנזוגי היקר ציפי אמר מתוך נימוס שהוא לא חושב שזה כל כך נורא.  

ואם אתם מתבוננים בתמונה ולא מבינים מה לא בסדר, זאת לא אשמתכם - התמונה איכשהו יצאה מחמיאה.

חוץ ממעידת ה Ginessa, אני מאד מחבבת את הקולקציה מהבחינה הצבעונית. מבחינת מריחה היו פה ושם בעיות שאופייניות ללקים מטאלים כמו מריחות מברשת נראות ופורמולה מעט סמיכה בחלק מהצבעים. גם זמן הייבוש לא הצטיין במיוחד והיה ארוך יחסית, אבל זאת כמובן לא בעיה שטופ איכותי לא יכול לפתור.

את הקולקציה ניתן לרכוש באיביי ב 37 דולר לפני משלוח (המשלוח הוא עוד כ 18 דולר), וכמובן שניתן לרכוש גם צבעים בודדים מתוכה, כאשר מחירו של צבע בודד הוא בסביבות ה 6 דולר לפני משלוח.