China Glaze First Class Ticket

First Class Ticket מלכתחילה היה אצלי במעמד השמור ללקים האלה שדוחפים להזמנה לא כי ממש רוצים אותם, אלא כדי להרוויח את יתרונות חסכון הכסף שבמשלוח המשולב, שמוכרים רבים באיביי מציעים ברכישת ריבוי פריטים. הייתי צריכה פשוט עוד לק כדי שדמי המשלוח ישתלמו באמת, אז בחרתי אותו. הוא נראה לי הרע במיעוטו. היו סווטצ'ים שראיתי שאהבתי את איך שהוא נראה בהם, והיו כאלה שאהבתי פחות, אבל לאותו מוכר לא היו לקים אחרים שרציתי  - ומשלוח משולב צריך, כאמור, לנצל... נו, שיהיה, אמרתי לעצמי. מה כבר יכול להיות?
כשפתחתי את החבילה המראה המשמים שלו בבקבוק התבלט על רקע מראיהם המצודדים של שאר הבקבוקים. לא יפלא אפוא שלא מיהרתי להסוויטץ' אותו... אבל רגע האמת תמיד מגיע מתישהו, וגם שעתו של First Class Ticket. מתחילים בעדינות, על ארבע האצבעות הפוטוגניות היחידות שיש לי, ולהסווטצ'ה בלבד. מה אני אגיד לכם? שום דבר טוב לא קרה בינינו. חצי שעה מתישה ביליתי בלנסות לתפוס את השימר שלו כמו שצריך רק כדי שהתמונות יצאו לי כחולות מדי ומעוותות לגמרי. אבל איכשהו מבין חמישים התמונות שצילמתי היו כמה שחשבתי שהן טובות בכל זאת. ואז החלה הכרוניקה הידועה של העברה מהמצלמה למחשב, ומשם לתת פולדר בתוך פולדר ה polish שלי, שמיד נסגר, תויק ונשכח.
אתמול ידעתי שהיום אעלה פוסט עליו אז הצצתי בתמונות שוב. הן לא נראו לי בכלל לכן החלטתי להסוויטץ' שוב. עוד סשן צילומים מתיש של קרוב לחצי שעה לא גרם לכרטיס למחלקה הראשונה להתחבב עלי אפילו טיפונת יותר. החלטתי שאני רושמת אותו להחלפה/מכירה כמו שעשיתי עם לקים רבים אחרים. אבל אם אני כבר מחליפה, אמרתי לעצמי, אתן לו לפחות חסד אחרון של מניקור שלם. צבעתי את שאר הציפורניים, ואף מרחתי טופ (RapiDry TopCoat של OPI, שעשה עבודת ייבוש סטנדרטית בהחלט).
פניתי לעיסוקיי הרגילים, ואז נכנס פתאום בנזוגי ציפי לחדר שבו הייתי ואמר שהלק יפה. "יפה"? תמהתי אני בקול , "והרי זה עתה חישבתי בלבי להיפטר ממנו", נבחתי אני. ציפי חשב שזו טעות ויצא מן החדר. מהורהרת ומתוסכלת מטעמם המשובש של גברים מצאתי את עצמי שוב נפנית לעיסוקיי. אלא שאז מצאתי את עצמי מגניבה מבטים לציפורניי אחת לאיזה זמן. לא שנאתי את מה שראיתי, הרי אם הייתי שונאת לא הייתי מורחת את הלק הזה מלכתחילה, אבל לא לשנוא זה לא מספיק. העובדה שאין בו שום דבר מיוחד או ראוי לציון היא זו שהפריעה לי...
תהרגו אותי אם אני אי פעם אבין איך זה קרה, אבל תוך כמה שעות כבר הייתי מאוהבת בלק הזה לגמרי. היום, בעודי מקלידה שורות אלה, הוא עדיין על ציפורניי, ואני לא רוצה שהוא אי פעם ירד מהן.
אני עדיין לא מוצאת בו ייחוד יוצא דופן או תכונה ראויה לציון. אבל אתם יודעים איך זה -  אהבה היא אף פעם לא עניין רציונלי...

במאבקים העיקשים שלי עם המצלמה ניסיתי לתפוס היטב את הפרוסטיות שלו, אבל למעשה היא לא בולטת כלל, ובתוך הבית הוא מרגיש ממש כמו קרם. אולי זה מה שאני מחבבת בו - שהשימר מוצנע.
ובכל זאת - כך השימר נראה אם ממש מתאמצים לתפוס אותו:

הפורמולה היתה עבה למדי, ושכבה אחת נותנת כיסוי לא רע, אם כי שתי שכבות יתנו את התוצאה המושלמת.