למות על קייטי - חלק א'

מעולם לא הבנתי תיאוריות פסיכולוגיות שמדברות על משאלת מוות כעל עקרון אקטיבי עם כוח מכונן בנפש. אני אמנם טיפוס רגזן ונרגן אך תאב חיים בדרך כלל, ורעיונות פסימיסטיים שכאלה של פרויד וחברים תמיד נראו לי זרים ולא מובנים. הקולקציה של קייטי פרי ל OPI הצליחה מבחינתי לעשות מה שאלפי מילים כתובות של תיאוריה לא הצליחו לעשות: לחולל בי הבנה עמוקה ובלתי אמצעית של דחף המוות. פשוט רציתי למות כשהסווצ'תי את אלה.

 אפילו לא הצלחתי להביא את עצמי לידי צביעת ארבע ציפורני ההסווצ'ה שלי בכל אחד מהם, לכן קבלו את שניהם על אותה יד. קשה לי לתת אינפורמציה מדויקת על מספר השכבות שיש כאן כי איבדתי את הספירה איפשהו באיזור השכבה המאתיים. הלקים האלה אולי בכלל לא התכוונו להיות לקים שעומדים בפני עצמם. אולי הם התכוונו לשמש בליירינג כשכבת טופ גליטרי או לחלופין כשכבת בסיס מעל לק הקרקל שנמכר איתם (שלא היה כלול ברביעיית המיני שרכשתי). ועדיין, שאלת ההצדקה נותרת בעינה והיא מתפרטת לתת שאלות מדכדכות ומייאשות - האם לכל לק יש זכות קיום בעולמנו? (התשובה היא כנראה כן) האם מותג פרימיום יכול להרשות לעצמו לרדת כל כך ברמה כשהוא מנופף בשם של גיבור התרבות של השעה? (דומה ששוב כן), אבל השאלה המטרידה ביותר, ואולי אפילו אין לה תשובה היא - מה לעזאזל יש לקייטי פרי נגד האנושות ולמה?

זרת וקמיצה - Last Friday Night
אמה ואצבע - Teenage Dream

החזיקו מעמד חברים. החלק השני בדרך, והאמינו לי - זה לא הולך ונעשה יותר טוב.